כריסי נ' הראל חברה לביטוח בע"מ ואח'

פסק דין

מבוא

בפניי תביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "החוק").

התובעת, גב' ליליאן כריסי, ילידת 17.5.55, נפגעה לטענתה בתאונת דרכים ביום 17.4.10 (להלן: "התאונה").

התובעת והנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") הגיעו להסכמה דיונית, שאף שהם חלוקים בשאלת החבות הם מסכימים להעמיד את ניזקה של התובעת על סך של 34,500 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד והחזר אגרה, שניתנה לה תוקף של החלטה ביום 4.11.12.

בהתאם להסכמה הדיונית, הצדדים הגישו את ראיותיהם.

בהמשך להסכמה הדיונית כאמור לעיל, הודיעו הצדדים בתחילת הדיון ביום 27.12.12 כי סוכם שהעדות הרלוונטית היחידה היא של התובעת מטעמה הוגש תצהיר וכי אי העדת המצהיר הנוסף (בן זוגה לחיים של התובעת) לא תיזקף לחובת מי מהצדדים. עוד הוסכם כי הראיה היחידה היא תצהיר ועדות התובעת והמסמכים שהוגשו לבית המשפט. להסכמת הצדדים בדיון ניתן תוקף של החלטה, התובעת העידה והצדדים הגישו סיכומים בכתב.

המחלוקת בין הצדדים בסוגית החבות היא עובדתית ומשפטית לגבי נסיבות התאונה הנטענת והאם מדובר בתאונת דרכים כמשמעות מונח זה בחוק.

נוכח הסכמת הצדדים לגבי גובה הנזק, פסק הדין יכריע במחלוקת בסוגית החבות.

דיון בסוגית החבות

התובעת העידה בתצהירה כי התאונה אירעה ביום שבת 17.4.10 בשעות הצהריים. התובעת הלכה עם בן זוגה לכיוון נמל תל-אביב שם נערכה מסיבת יום הולדת לילדים של חברה כשבן זוגה הולך לפניה ודוחף את עגלת התינוק. בצומת הרחובות דיזנגוף עם בן יהודה ויורדי הסירה ביקשו התובעת ובן זוגה לחצות את הכביש במעבר חציה. בן זוגה של התובעת הלך לפניה וחצה את מעבר החציה. כאשר התובעת חצתה את מעבר החציה היה כבר רמזור אדום ולמרות זאת התובעת החליטה לחצות את הכביש. כאשר התובעת הייתה באמצע המעבר התקרב אליה רכב בצבע לבן. התובעת הרגישה שהרכב אינו רואה אותה ושהוא תכף דורס אותה. התובעת נבהלה מאוד, הרגישה שהיא בסכנת חיים ובשבריר שניה עשתה תנועה חדה קדימה במטרה להתחמק מהרכב ולהציל את חייה. התובעת מצאה את עצמה נופלת קדימה ונתקלת בכביש ובסף המדרכה עם הפנים. לא היה מגע פיזי בין התובעת לרכב אולם התובעת הרגישה שהרכב מפספס אותה בסנטימטרים כלשונה. הרכב המעורב בתאונה המשיך בנסיעתו מבלי שעצר ומסר פרטים. התובעת אינה בטוחה שראה אותה אחרת היא בטוחה שהרכב היה עוצר אף שכנראה היה לו רמזור ירוק. התובעת אינה יודעת את הפרטים של הרכב ואין לה מושג איך לנסות ולאתרו. התובעת קיבלה מכה בברכיים, בידיים ובשיניים. לאחר ששני אנשים סייעו לה לקום מהרצפה היא קראה לבין זוגה שהיה לפניה ולא שם לב למתרחש. ממקום התאונה המשיכה התובעת עם בן זוגה למקום ההתכנסות של יום ההולדת ומשם נסעה למוקד חירום.

בעדותה בבית משפט אישרה התובעת שהיא פנתה לטיפול רפואי לראשונה ביום 17.4.10. התובעת המשיכה והעידה כי קיבלה את הטיפול הרפואי הבא לאחר פחות משבוע אולם המסמך הרפואי הבא הוא מיום 8.6.10. התובעת השיבה לשאלות לגבי נסיבות התאונה ובין היתר ציינה שהרכב היה רכב פרטי שנסע בנתיב של אוטובוסים והגיע מצד ימין שלה וזה מה שהטעה אותה מאחר והיא יודעת שבשבת אין אוטובוסים.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני מקבל את עדותה של התובעת לגבי נסיבות התאונה. התובעת הייתה עקבית בעדותה לגבי נסיבות התאונה ועדותה מהימנה עליי.

במסמך הרפואי הראשון לאחר התאונה מיום 17.4.10 נכתב לגבי סיבת הפניה "כאבי מרפק ימין לאחר נפילה" ורק במסמך מיום 8.6.10 נרשם "ספיור (כך במקור – א.פ.) של נפילה במעבר חציה, כתוצאה מפחד ממכונית מתקרבת". התובעת נשאלה בחקירתה בבית המשפט לגבי השוני בין הרישומים במסמכים בכל הנוגע לנסיבות התאונה הנטענת והשיבה שכשהרופא שאל מה קרה היא השיבה לו וכי היא לא קיבלה ייעוץ מאף אחד. היא הוסיפה שבמוקד הרופא לא שאל שום דבר ולא רשם כלום.

איני מקבל את טענת הנתבעת כי הרישומים במסמכים הרפואיים הנ"ל מעידים על כך שהתאונה לא אירעה בשל מעורבותו של כלי רכב.

במסמך הרפואי של המוקד מיום 17.4.10 לא מופיעה גרסה הסותרת את טענת התובעת לגבי נסיבות התרחשות התאונה. נכון הדבר שלא מוזכר בהקשר של הנפילה כלי רכב, אולם ניסיון החיים מלמד שלא תמיד נרשמים הפרטים המלאים לגבי סיבת הפניה של המטופל. הגרסה המפורטת יותר לגבי כך שהנפילה אירעה במעבר חציה כתוצאה מפחד ממכונית מתקרבת מופיעה במסמך רפואי מיום 8.6.10, פחות מחודשיים לאחר התאונה. בנסיבות אלה ולאור עדותה של התובעת שהייתה מהימנה עליי, איני מקבל את טענת הנתבעת כי מדובר בסיפור שנבנה ונשתל על ידי התובעת (ראה שאלת הנתבעת, פרו' 27.12.12 עמ' 4 שורות 28, 29).

נוכח האמור לעיל, איני מקבל את טענת הנתבעת כי באירוע לא היה מעורב כלי רכב וכי נפילתה של התובעת נגרמה כתוצאה מכך שחצתה את הכביש במהירות ובחשש.

יתירה מזו, לפי הסכמת הצדדים בתחילת הדיון ביום 27.12.12 אי העדת בן הזוג של התובעת לא תיזקף לחובת מי מהם והראיה היחידה בתיק היא גרסת התובעת והמסמכים שהוגשו. למרות הסכמה זו התייחסו שני הצדדים בסיכומיהם לגרסתו של בן זוגה של התובעת בתצהירו. נוכח כך ששני הצדדים התייחסו בסיכומיהם לתצהירו של בן הזוג (אף שלפי ההסכמה הוא לא העיד בבית משפט) אני מוצא לנכון להתייחס גם לגרסתו בתצהירו. אומנם, לפי תצהירו הוא לא ראה את נסיבות הנפילה ועדיין הוא מוסר בתצהירו שהתובעת אמרה לו מיד שהיה לה מזל גדול ושהרכב פספס אותה בסנטימטרים וממש כמעט דרס אותה ושהיא במזל עשתה תנועה קדימה ונפלה. בנסיבות אלה, כאשר בן זוגה של התובעת לא ראה את נסיבות התאונה ואת הרכב כי הלך לפניה וכשהתובעת אמרה לו מיד על מעורבות הרכב בנפילתה, עמדת התובעת בסיכומיה כי תצהיר בן הזוג תומך בגרסתה נראית לי יותר מעמדת הנתבעת שבן הזוג לא ראה את הרכב ולכן עדותה של התובעת לגבי מעורבות הרכב בתאונה היא בגדר עדות יחידה של בעל דין שלא ניתן לקבלה. בן הזוג מסר בתצהירו סיבה סבירה לכך שלא ראה את הרכב ואת נסיבות התאונה וציין שהתובעת אמרה לו מיד על מעורבות הרכב בנפילתה והאמור לעיל אינו עולה בקנה אחד עם טענת הנתבעת שלא היה מעורב בתאונה רכב. משלא נחקר בן הזוג על תצהירו אין לנו אלא את הכתוב בו.

עדותה של התובעת מהימנה עליי גם לגבי כך שהיא נבהלה מאוד מהרכב שלהרגשתה לא ראה אותה ולכן התחמקה ממנו בתנועה חדה קדימה במטרה להציל את חייה ונפלה. לפיכך, אני סבור שהרכב שהיה מעורב, היווה גורם ממשי ומשמעותי לנפילת התובעת. בהקשר זה אמירותיה של התובעת בתצהירה, כמו למשל, שהיא הרגישה שהרכב אינו רואה אותה ושהיא בסכנת חיים ולגבי נסיבות התאונה הן ברורות ומספיקות.

נוכח כל האמור לעיל, שוכנעתי שהתאונה נגרמה עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה ולכן מדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק והנתבעת חבה בפיצוי התובעת על נזקיה לפי החוק.